"Siks.org"

ידוע ומפורסם בישראל, שמרחיקים בין בשר לחלב הרחקה יתרה, ואין אוכלים בשר עם חלב בסעודה אחת גם כשאינם מעורבים.

האוכל בשר בסעודה אינו אוכל חלב עד שיברך ברכה אחרונה ויסלק את הכלים מלפניו. ונהגו רוב ישראל לחכות שש שעות, ואחר כך יאכל חלב בסעודה אחרת. חולה הזקוק לכך אינו מחכה אחרי ברכה וסילוק כי אם שעה אחת.

אכל חלב, ורוצה לאכול בשר, אינו צריך לא סילוק ולא ברכה, כי אם הדחת פיו וקינוח במאכל, ואוכל בשר בלי שיחכה כלום, ויש נוהגים על פי הזוהר, גם בזה סילוק וברכה.

גבינה קשה מיושנת, בת שישה חודשים, דינה לעניין זה כבשר, שגם אחריה נהגו לחכות שש שעות כדי לאכול בשר.

עוד ציוו חז"ל, שלא יאכלו שני אנשים המכירים זה את זה על שולחן אחד זה בשר וזה חלב, שמא ישכחו ויאכלו זה ממאכלו של זה. ואם מניחים ביניהם על השולחן דבר מה להיכר שלא ישכחו, מותרים.

עוד נהגו לעשות סימן בכלים של הלב שלא יחליפו אותם בשל בשר. ואסור לחתוך לתם בסכין של בשר כדי לאכול בחלב או לחתוך לחם בסכין של חלב כדי לאכול בבשר. וכן נהגו ליחד כלי מלח לבשר ולחלב.

אסרו חז"ל לאפות לחם בחלב או בשומן של בשר, שמא ישכח ויאכל אותו שלא במינו, ואם אפה, כל הלחם אסור אפילו במינו. אם עשה לו צורה מיוחדת, מותר, לפי שיש לו היכר.

אם בישל מאכל סתמי בסיר חלבי, ורוצה לאכול אותו עם בשר [או להפך], יש הבדל בדין אם היה הסיר בן יומו (שבישלו בו חלב תוך 24 שעות) או שלא היה בן יומו (שבישלו בו לאחרונה לפני 24 שעות):
היה הסיר בן יומו, אסור לכתחילה לאכול את המאכל הסתמי עם בשר.
לא היה הסיר בן יומו, מותר לאכול את התבשיל עם בשר, אבל אסור לבשל לכתחילה כדי לאכלו עם בשר.
לאכול את המאכל הסתמי בארוחה בשרית, ולא יחד עם בשר, מותר תמיד

38. סיבת האיסור
כשנתערבו ישראל בגויים, גזרו חז"ל על בישולי נכרים ועל פתם ועל יינם, משום בנותיהם, שלא יבואו להתחתן בהם, שכשהם רואים אותנו מתרחקים מהם, ושאנו קצים במאכליהם ובמשתיהם, אף הם דעתם אינה מתקרבת אלינו, ואין ידידות ואהבה המביאה לידי חיתון עולה בינינו ובינם. ומקודם גזרו גם על שֶׁמֶן שלהם, אך משראו שזאת גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ושלא פשטה בכל ישראל, חזרו והתירו את השמן. וגם מקצת מגזירת הפת ביטלו מטעמים אלה.


39. פת נכרי
פת של פלטר, שהוא לחם שאפה נכרי על מנת למכרו לאחרים, במקום שאין פת של ישראל מצויה, מותר לדברי הכול, בתנאי שברור שאין בלחם תערובת של שומן אסור, והקמח נופה ואינו מכיל תולעים. ובמקום שאפשר לקנות פת של ישראל, יש נוהגים איסור בפת של פלטר גוי, ויש נוהגים גם בזה היתר.

פת של בעל הבית, היינו שאפה אותה נכרי לצורכי ביתו, איסורה חמור יותר: שאם יש פת של פלטר, אסורה הפת של בעל הבית. ואם אין לחם אחר מצוי, מותרת גם פת של בעל הבית גוי. וצריך ללכת עד פרסה (כ- 4.6 ק"מ) כדי להשיג לחם אחר, אם הוא הולך ממילא לאותו כיוון. אם אין דרכו לשם, ועליו לסטות ממסלול הליכתו, חייב ללכת עד רבע פרסה, שהוא מיל (1.2 ק"מ).

אין האיסור תלוי אלא באפייה, אבל אם לש הנכרי וערך, וישראל הכניס לתנור, או אפילו הכניס הנכרי לתנור אלא שישראל התעסק בהכנת האש, או אפילו זרק לתוך האש חתיכה אחת של עץ, הותרה הפת, שאין הדבר אלא להכיר שהפת שלהם אסורה.

פת של ישראל שאפה אותה נכרי חמורה מזה, שאפילו אין לו לחם אחר, אסורה משום בישולי נכרי.

כל זה אמור אם הוא יודע בודאי שאין בלחם כל תערובת של איסור. אבל אם יש ספק בזה, אסור הלחם ככל ספק איסור דאורייתא. וצריך להיזהר בזה, שכן יש מאפיות בחוץ לארץ המושחות את הלחם או את התבניות שהלחם נאפה בהן בשומן טרף.


40. תבשיל נכרי
כל תבשיל שבישלו נכרי, אפילו בביתו של ישראל ובכלים של ישראל, אסור גם הוא משום חיתון. ועוד גזרו בזה, שמא יאכילנו הגוי דבר של איסור. ולא אסרו אלא בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, שאם נאכל חי, אין הבישול שלו חשוב. ולא אסרו אלא בדבר שעולה על שולחן מלכים, שאם לא כן אין התבשיל חשוב. גם כאן אם הדליק יהודי את האש - התבשיל מותר.


41. יין של נכרים
יין של נכרים, וכן יין שלנו שנגע בו נכרי, גזרו בו חכמים איסור הנאה. בתחילה הייתה הגזרה משום בנותיהם, אבל כיוון שיין נסך (=יין שנתנסך לעבודה זה) אסור בהנאה, אסרו גם סתם יינם בהנאה, שלא יחליפו ויבואו להתיר גם יין נסך בהנאה. ומכל מקום כל נכרי שאינו מכיר בטיב עבודה זרה ומשמשיה, כגון ילד קטן, שאינו יודע עדיין להזכיר שם עבודה זרה, וכן נכרי שאינו מאמין כלל בעבודה זרה, וישמעאלים - כל אלה אין יינם אסור אלא בשתייה בלבד.

אין יין של ישראל שהיה בידו של נכרי מותר, אלא אם היה הבקבוק סגור ומוחתם בחותמת, שברור שלא נפתח בידו של הנכרי.


42. גבינה, חמאה וחלב של נכרים
גבינה של נכרים אסורה באכילה מפני שהם מחמיצים את החלב בדברים אסורים. ואף על פי שהוא מכיר בגבינה זו שלא הוחמצה בדבר טמא, אסורה, שכך גזרו עליה. ואינה מותרת אלא כשראה ישראל את עבודתה מתחילה ועד הסוף.

חמאה של נכרים יש נוהגים בה איסור ויש נוהגים בה היתר, מפני שידוע שחלב של בהמה טמאה אינו ראוי לעשות חמאה ממנו.

חלב של נכרים נאסר מגזרת חכמים, שמא יש בו תערובת של חלב בהמה טמאה. אך יש אומרים, שאם אין במדינה ההיא מנהג הנכרים לחלוב בהמה טמאה, אין איסור בשתיית חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, שבמקום כזה מלכתחילה לא גזרו חז"ל. ויש אומרים שהגזרה בכל מקום הייתה.

סיום צום תשעה באב נתן את האות ליציאה הגדולה לחו"ל. לאוכלוסיית הישראלים המבלים את החופשה בקיץ הצטרף הציבור הדתי, המסורתי והחרדי, כמובן במקביל לטיולי המשפחות שאינם קשורים למסורת אלא לסיום רוב הקייטנות של המדינה.
הבעיה הגדולה של שומרי מסורת בגיחות לחו"ל היא בעיית השמירה על הכשרות. בנוסף, יש בעיות נוספות הנגזרות מאורח החיים הדתי כמו השבת והשמירה על טהרת המשפחה שקשה יותר לשמור בתנאי חו"ל.
"סקר שנערך לפני העלייה הרוסית העלה כי 86 אחוז מהאוכלוסיה בישראל שומרי כשרות, מאז ירד שיעור שומרי הכשרות לכשני שליש וכשמדברים על שמירת הכשרות של הישראלים היוצאים לחו"ל האחוז נמוך יותר", אומר הרב עקיבא כץ מירושלים, מנכ"ל קארן יועצים. הרב כץ משמש יועץ כשרות לנותני כשרויות וקונצרנים בעולם כמו יוניליבר, פיליפ מוריס, דנונה וקוקה-קולה.
בדיקה שערך בקרב מארגני טיולים בחברות תעופה, העלה כי פחות מ-30 אחוז מהיוצאים מישראל מצהירים על עצמם כעל שומרי כשרות. חלקם, המגדירים את עצמם כשומרי כשרות בישראל, הופכים לליברלים יותר בנושא אחרי שהמטוס עוזב את קרקע המדינה.
בסיועו של הרב כץ, שגם חיבר ספר בנושא, ליקטנו שורה של טיפים ותשובות לשאלות המטרידות את מי שרוצה לשמור כשרות בנסיעה לחו"ל. הטיפים אינם מתייחסים לשומרי כשרות למהדרין, אלא לשומרי כשרות רגילה

מסעדות צמחוניות
בניגוד למה שחלק נכבד טועים לחשוב, הן אינן כשרות ללא תעודת כשרות. אמנם לא משתמשים בהן בבשר לסוגיו אבל כן קיים בהן ואפילו נפוץ שימוש ביינות ובחומץ יין האסורים ללא הכשר, שלא לדבר על תולעים בירקות עליים בכרוב ובחסה

בעולם קיימות שתי שיטות השגחה על הכשרות. גופים המעניקים תעודה שנתית, וגופים המעניקים תעודה בתנאי שקיים ליווי צמוד של יצור המוצר. לקבוצה השנייה משתייכים כל הגופים המעניקים כשרות למהדרין. קיימות בסך הכל למעלה מ-1,000 כשרויות שונות בעולם, חלקן רפורמיות. גם בין האורתודוכסיות יש הקפדות שונות. מומלץ לכל אחד לברר מראש מה סוג הכשרות המקובל עליו במדינות אליהן הוא נוסע.